גסיסתה של זכות התגובה / דני ספקטור

יו"ר של חברה גדולה בתחום המזון זומן לחקירה ברשות התחרות. כותרת גדולה, ללא ספק. בוודאי בימים בהם הכותרות זועקות סביב עליות המחירים והחשד לתיאום מחירים בין החברות השונות בתחום.

ההודעה לעיתונות יוצאת ומתחיל המרוץ אחרי ה"ראשוניות". בלעדיות הרי אין כאן, מדובר באותה הודעה לקונית שמשוגרת לכולם. מה נותר לעיתונאים? להתחרות ביניהם מי יהיה הראשון שיוציא את הידיעה, את המבזק, את הכותרת.

אם פעם עוד נלחמו כאן על סקופים, היום התחרות היא על הפושים. ומה עם הדיוק? לעזאזל הדיוק, העיקר להיות ראשונים. הערך העיתונאי בלהוציא ידיעה דקה לפני או אחרי מישהו אחר לא קיים באמת, רק האגו. והאגו חוגג ובגדול.

וכך נוצר מצב בו רבים מכלי התקשורת קודם כל יעלו את הידיעה, ורק אחר כך כשהיא כבר באוויר יטרחו לבקש את התגובה ובמקרה הטוב גם אולי יואילו בטובם לשנות לפיה את מה שהם כבר הפכו לעובדות.

רצה הגורל ובהודעה לעיתונות המדוברת נפלה טעות קטנה, טעות סופר, לא משהו שאמור לשנות לכתב שילך ויבדוק את העובדות. לאותו יו"ר מדובר בטעות אקוטית, שעלולה לגרום לטלטלה במניות החברה, אולי גם לזעזועים בחברה כולה. אלא שהמרוץ, כאמור, כבר התחיל. וכך מתחילה גם טרגדיה של טעויות.

מרוץ השליחים התקשורתי מתחיל בהודעה שמגיעה לכתב, הוא מעביר אותה (אפילו בלי לקרוא) אל העורך, שמעביר אותה אל הגרפיקאי, שמחזיר אל העמוד והופ – תוך פחות מדקה עולה ידיעה עמוסת שגיאות, עיוותי עובדות וכותרת אחת מוטעת מתחילתה ועד סופה. טלפון אחד, בדיקה קטנה, מתן זכות התגובה לאותו יו"ר היה יכול למנוע את הכול. אבל הכתב? הוא כבר ישן, או לא זמין. כשהוא עונה הוא מסביר שזה העורך שבכלל העלה את זה ככה ודברו איתו ונראה מה אפשר לעשות.

חברים, הגיע הזמן להתעורר. משהו לא טוב עובר על חלקים גדולים מדי מהעיתונות הישראלית שהתחילה לקדש את הפוש במקום את האמת.

כמה פעמים קיבלתם התראה על כדורגלן עבר שנחשד באונס או על חלילה פיגוע שהתרחש? כמה מילים קצרות, קורעות את הלב והנשמה ובסופן המילים: "פרטים נוספים בקרוב". ולמה לא לחכות לבקרוב הזה?
בואו אנחנו, צרכני החדשות, נחליט שעוד כמה דקות לא יהרגו אותנו – ועדיפה האמת המלאה על פני ה"פרטים הנוספים בקרוב". כי הפרטים הנוספים האלה, לא פעם, הם שבעצם לא קרה כלום, ושסתם קפץ לנו הלב.