הרשת החברתית כחוסן לאומי/ יאיר הרוש

אזעקה מצמררת פילחה את השקט המתוח ששרר במדינת ישראל באחד הלילות החורפיים של ינואר 91' במאה שעברה. טיל הסקאד הראשון ששוגר מעיראק עשה את דרכו אל עבר מדינת ישראל. הייתה זו תגובה ראשונה, בדיוק כפי שהבטיח הצורר העיראקי סדאם חוסיין, לתחילת מלחמת המפרץ.

פלישתו של חוסיין לכווית והתעלמותו מדרישת ארה"ב לסגת גרמה לתחילת "סופה במדבר" שהכניסה ללקסיקון הישראלי את המונחים אב"כ, אטרופין, סלוטייפ וערכות מגן. היה זה עידן טרום הטלוויזיה המסחרית בו שלט רק ערוץ אחד ויחיד- הטלוויזיה הישראלית, שהכירה לנו את נחמן שי ה"מרגיע הלאומי" אבל גם הביאה אלמנט חדשני לשעתו: מלחמת המפרץ הייתה "המלחמה המשודרת" הראשונה, הרבה לפני שהאינטרנט הפך למוצר צריכה בסיסי בכף ידו של כל אחד מאיתנו.

הצילומים שהעבירו תחנות הטלוויזיה האמריקניות ושודרו מזירת הקרבות שיקפו את הנעשה בעיראק ולראשונה גם נחשפנו לחידושים הטכנולוגיים במלוא הדרם, בראשם מטוס החמקן. התיעודים השונים ליוו את הדיווחים התקשורתיים והשיא היה פרסומו של גיליון צילומים חגיגי שפורסם בעיתונות כמזכרת לסיום הקרבות.

32 שנה לאחר מכן דומה כי ההיסטוריה שוב חוזרת על עצמה: שוב מדינה דיקטטורית פולשת לשטחה של מדינה שכנה ושוב המלחמה מתועדת באמצעים חדישים – ברשתות חברתיות. כיום, כל אחד הוא "איש תקשורת" וקל מאוד להעביר מידע זמין ואמין וגם כזה שלא.

כאשר התקשורת ברוסיה מגויסת ומצנזרת מידע מצד אחד ומצד שני מנותקת מצינורות חופשיים כמו פייסבוק, התושבים שם כמעט ולא יודעים מה קורה במדינה השכנה. אבל דווקא תפקודו של הנשיא האוקראיני, ולדימיר זלנסקי, שמתעד את עצמו בסרטונים על בסיס יום יומי כולל העברת מסרים לאזרחים שלו ולקברניטי העולם, מצליח לגרום לאפקט רב עוצמה דומה: אוקראינה הצליחה לנצח את רוסיה בקרב על התודעה עולמית ובעיקר חיזקה את החוסן הלאומי פנימה.

למרות הקור המקפיא, ההפגזות בערים, החיפוש אחר מחסה והגיוס הנרחב של הגברים למערך המילואים – רוחו של העם האוקראיני חזקה מתמיד ואיש לא חושב להישבר, בטח לא להרים דגל לבן. אם כבר דגל צהוב – כחול.

סביר להניח שאם תערכו היום סקר מדגמי באוקראינה, גם הרבה לאחר שהמלחמה תסתיים, התשובה לשאלה "מה החזיק אותך אופטימי?" תהיה: "העידוד ששאבנו מהרשתות החברתיות". דווקא עידן המסכים, זה שגורם בדרך כלל לניכור, לבידוד חברתי ולעיתים לאפאתיות, מתגלה בעת חירום לאומי כאמצעי תקשורת לגיטימי, דמוקרטי וחופשי שמרים את רוחו של עם. את היסודות למחקר האקדמי הבא בתקשורת בתחום סיקור המלחמה בעידן המקוון הניח השונא הגדול ביותר שלהן – ולדימיר פוטין.