אחדות חברתית בצל קורונה

משבר הקורונה לא לוקח שבויים… הוא לא איטי וסבלני ואינו מכיר בחגי ישראל או מנהיגי ישראל, בחורף או בקיץ או בעובדה שהגיע אלינו כשהמדינה כבר למעלה משנה בסוג של חל"ת. ככל הנראה את פצעי המשבר הזה עוד נלקק הרבה אחרי שנשכח מה הם תסמיני הנגיף או איך עושים ארוחת שישי בזום…

אבל הנגיף הזה שאמנם היגר אלינו מהמזרח הרחוק, לא לפני שיצא לסיבוב באירופה, גרם לנו הישראלים להוציא מאיתנו את הישראליות שלנו בצורה הטובה ביותר. אחרי שנה של קיטוב חברתי, דתי ועדתי שהמדינה כנראה לא ידעה כמותו בכל שנות קיומה, הצליח הנגיף הארור לגרום לנו להתאחד נגד האויב המשותף כשהפעם לא השקפה מדינית או פוליטית מאחדת בינינו אלא החיים עצמם.

השנה נשברו הרבה שיאים במדינת ישראל… היו שלוש מערכות בחירות בתוך פחות משנה, מפלגות קמו נפלו התאחדו והתפרקו ואת החג הכי ביחד שלנו עשינו לבד. אבל אולי דווקא בגלל הטלטלה שעברנו, ואנחנו עדיין עוברים, הצליח המשבר להוציא מאיתנו את המיטב. פתאום דיבורים על ממשלת אחדות הם לא מילה גסה, חרדים בבני ברק אופים חלות שבת לחיילים שמפקחים על התנועה בעיר ומנהיגי הקהילה הערבית בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה למנוע מקרי הדבקה לקראת חג הרמאדן.

המשבר הזה, קשה וחריף ככל שיהיה הוא התרופה לנגיף ממנו סובלת המדינה בשנה האחרונה. תסמיניו: שנאת האחר בשל היותו אחר, פופוליזם ועמידה מאחורי עקרונות מקרטון. המזור וההזדמנויות שהביא איתו המשבר הזה גדולות מספיק מכדי שנתעלם מהם.

ועתה- כשאנו בסימן החג הכי "מאחד" שלנו, יום העצמאות, אנחנו מבחינים לא פחות בתחושת ההתלכדות והשמירה על הערכים עצמם: ללא מופעי ענק, ללא מופעי זיקוקים. אחדות במרפסות, אחדות בין שכנים ואין מנוס מלהגיד – האחווה שמביאה איתה צרת רבים. כי מי שלא לקח את ההזדמנות להתאחד אלו מנהיגינו. ובתוך כל ה"רק לא ביבי" – זה לא רק ביבי.

ביבי שרד כמעט הכל, אך אם ימשיך כך אל מול המעסיקים שלא מטופלים, אל מול המועסקים שלא מקבלים את כספי החל"ת ואל מול העם כולו ברמה הכלכלית, צפוי לו "קרב" שספק אם הוא מוכן לו.

יום אחרי שמנכ"ל האוצר התנצל בשידור על חידלון הממשלה בנושא הכלכלי וביום שבו משרדי ההוצאה לפועל שבים לפעולה כדאי מאוד שראש הממשלה יעשה אתחול מחדש של מערכות הפיצוי, התשלום, ההלוואות והגבייה הלאומיות.

מדינה אשר גובה מיסים ממתים עשויה להתמודד עם תחיית המתים. עם תחיית מחאות של "דגלים שחורים", כאוס שאנו על ספו רגע לפני שמחאות הופכות להתפרעויות. כשאין דוגמא אישי של הנהגה – אנרכיה אישית הופכת אנרכיה כלכלית ואנו כבר רואים את תסמיניה. אפקט הדומינו, הקריסה של סקטור אחרי סקטור על כל המערכות התומכות שלו, שאנו חווים כרגע הוא התוצאה הישירה של חוסר המשילות וחוסר הממשלה. וזה יגרום לאובדן העם.

הלא-מנהיגים שלנו – השאירו את הרשויות לחשוב על פתרונות לתשלומי הארנונה, המיסים וההתחייבויות של התושבים. השאירו מעבידים עם אפס דרך התמודדות מלבד מהלכים חד צדדיים כמו פיטורים וחל"תים. הקורונה יכולה להיות הזדמנות- הזדמנות לניעור חברות, לענפים שלמים להמציא עצמם מחדש, אם זה באמצעות אדפטציה טכנולוגית לעולם של מסחר שפועל בעיקר ברשת, ואם זה באמצעות דרכים לשימור קשר אישי עם הלקוחות בתקופה בה הריחוק החברתי שנכפה- הוא כאן להישאר לעתיד הנראה לעין.

אני קורא לא רק לביבי – אלא לכל העומדים בראש המדינה שלנו – שעומדת מזה הרבה זמן בפעם הראשונה מלוכדת, ונושאת עיניה עליהם – אל תוותרו על ההזדמנות. אל תוותרו על מסרים של איחוד ולא על סיוע כולל ולא מבדל בין עצמאים לשכירים.

כן גם זה יעבור…השאלה באיזו דרך.