החינוך מתחיל בבית, ולא נגמר שם / גבע דבורקין

עובדי ועובדות מערכת החינוך בישראל לא נמצאים במעלה דרגות השכר והמעמדות מבחינת קריירה בארץ. בימינו זה לא נחשב סקסי ומושך לעבוד בתור מורה/גננת/מדריך/רכז וכדומה. יותר מכך, בעשור האחרון לא מעט אנשי חינוך מרגישים שהם לא מוערכים ושהציפייה מהם היא רק להשגיח על הילדים ולהעביר את הזמן בשלום עד הצהריים.

בואו נעצור לרגע ונזכור את העובדה הבסיסית – אנשי החינוך בישראל הם לא בייביסיטרים, אלא מעצבי דור העתיד של מדינת ישראל ואלה שעל גבם החברה שלנו נבנית. צורם לי לדעת כי הדעה הרווחת בישראל היא שלהיות איש חינוך זה קל.

אם זה בחינוך הפורמאלי ואם זה בבלתי פורמאלי, להיות איש חינוך זה אף פעם לא קל. זאת עבודה סיזיפית ומחשבתית במשך 24 שעות ביממה. אתה נקשר לכל ילד שאתה מחנך ומלמד ויותר מזה, אכפת לך ממנו. לא פחות מזה, להיות מחנך כולל הרבה לימוד עצמי. זהו תהליך חשוב שאין כמוהו, תהליך שאני אישית חושב שכל אדם בישראל צריך ללמוד על עצמו.

בתקופתי כסטודנט לתקשורת חיפשתי עבודה שאינה מלצרות. התגלגלתי והגעתי לעבוד במערכת חינוך בלתי פורמאלית בקיבוצים, שם לראשונה נחשפתי לעולם החינוך. מיותר לציין שתקופה זו השאירה בי חותם גדול.
למה אני חושב שכל אחד בישראל צריך לתפקד יום אחד בתור איש חינוך? מכיוון שלעבוד בחינוך זה להסתכל במראה, פתאום במהלך העבודה אתה מבין דברים שאתה לא רואה ביום יום כשאתה יושב עם בן או בת הזוג, עם המשפחה, עם החברים. דברים שנראו לך הגיוניים אך פתאום אתה מבין כמה זה לא הגיוני. ואיך בעצם בתור מחנך אתה צריך להיות בריכוז שיא כל הזמן, כי כל דבר שאתה אומר או מבצע בתור מודל לחיקוי יכול להתפרש בצורה שונה. לכל אמירה או מעשה שלך בתור מחנך יש משקל והשפעה עצומים על הילדים.

אני מאמין שאם לא הייתי נחשף למהות העבודה ועקרונותיה לא הייתי חושב כך. אני מסתכל על הדברים מהצד ורואה כיצד מזלזלים באנשי החינוך שלנו בישראל ומרגיש מובך. אני מניח שרוב רובם של המבקרים לא היו מעולם בצד השני וחוו מה זה להיות איש חינוך של מישהו/מישהי שהם לא הילדים שלהם. חינוך מתחיל בבית, אך הוא לא יכול להיגמר בבית, אלא להמשיך בסביבה הקרובה, בבתי הספר, בחוגי הספורט ועוד. אך אנשי החינוך של ישראל אינם יכולים לבד, הם חייבים לקבל את האמון, התמיכה והגיבוי של ההורים והסביבה לכך.